החלטה בתיק בש"א 18582/07

המבקשים (המשיבים בהמרצת הפתיחה) עותרים להורות על סילוק התובענה על הסף, מפאת התיישנות, היות התביעה טרדנית וקנטרנית, העדר יריבות והעדר עילה.

על פי הנטען בהמרצת הפתיחה, המבקשת מס' 1 היא נכדה של דוד המשיב, והיא אמורה לרשת, יחד עם המשיב את נכסיו של מר יעקב רוזמן, סבו של המשיב ואבי-סבה של המבקשת מס' 1.

בהמרצת הפתיחה עתר המשיב למתן סעד הצהרתי לפיו יש לו זכויות בנכסים ובכספים שנותרו אצל המבקשים, על פי חלקו היחסי ב"פירות נכסי הסב".

המשיב טען, כי למר רוזמן ז"ל היו זכויות בנכסי מקרקעין רבים ברומניה, אך במשך שנים רבות, סבר המשיב כי הנכסים הולאמו, והינם שייכים לרומניה, שבאותה תקופה, הייתה נתונה תחת שלטון קומוניסטי.

המשיב טען, כי במהלך שנות התשעים, לאחר נפילת השלטון הקומוניסטי, הוא ניסה לברר מה עלה בגורל הנכסים, אך לא קיבל תשובה ברורה. בשנת 2005 או בסמוך לכך, נודע למבקש כי חוקק ברומניה חוק חדש, המסדיר החזרת רכוש ליהודי רומניה, ובחודש מרץ 2006 הוא נסע לרומניה, והצליח להשיג אישורים כתובים שהבהירו לו, כי המבקשת מס' 1 ובעלה וכן משפחת ויסבורג (משפחת דודתו של המבקש), מכרו חלק גדול מאדמותיו של מר רוזמן, עוד לפני שנת 1945 בעוד שהמשיב עצמו נושל מהזכויות בהן.

המבקשים טוענים, כי מעשי הגזל הנטענים התרחשו לפני 60 שנים ברומניה, והמשיב היה מודע להם עוד בשנות הארבעים של המאה הקודמת, והפנו לסעיפים 11 ו-16 להמרצת הפתיחה. עיינתי בסעיפים האמורים, אך לא התרשמתי כי הם מעידים באופן כלשהו על מודעות המשיב לבעלות בזכויות בתקופה הנטענת.

המבקשים צירפו לבקשתם מכתבים שהפנה אליהם המשיב בשנת 1996, בהונגרית ובעברית, שלשיטתם, מעידים על כך שהמשיב היה מודע לעובדות הנטענות כבר באותה שנה, ולפיכך, תביעתו התיישנה.

עיינתי במכתבים האמורים, ולא מצאתי בהם אינדיקציה ברורה לכך שהמשיב היה מודע לעובדות הרלוונטיות לתביעתו, כבר במועד שליחתם למבקשים.

המכתבים כוללים אמירות אמוציונליות, וכמעט שאינם מתייחסים לזכויות בנכסים כלשהם.

המשיב טען כי הוא נסע לרומניה כדי להשיג מסמכים, אך זוהי אמירה כללית, שלא ניתן להסיק מכך על מודעותו לנתונים הרלוונטיים לתביעה.

אמנם, קיים פגם דיוני בכך שהמשיב לא איזכר את עובדת קיומם של מכתבים אלה במסגרת המרצת הפתיחה, אך אין בכך בכדי להשליך על התוצאה המבוקשת.

אין ספק, כי העובדות הרלוונטיות להליך, התרחשו בתקופה המצויה מהעבר השני של תקופת ההתיישנות.

סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 קובע- "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

על פי נוסח הסעיף, תלויה תחולתו בקיומם של ארבעה תנאים: קיומן של עובדות שנעלמו מהתובע, מדובר בעובדות המהותיות לעילת התביעה, העובדות נעלמו מהתובע מפאת סיבות שאינן תלויות בו והתובע לא יכול היה למנוע את אותן סיבות גם בנוקטו זהירות סבירה (עע"מ 1164/04 עירית הרצליה נ' דניאל יצחקי , תק-על 2006(4) 3174).

מכאן, כי סעיף 8 לחוק ההתיישנות יחול על המקרה הנוכחי, ככל שהמשיב לא היה מודע לעובדות המהותיות לתביעתו, בעקבות סיבות שלא היו תלויות בו ושלא יכול היה למנוע אותן בזהירות סבירה.

בהעדר נתונים קונקרטיים המעידים על כך שתנאי סעיף 8 לא מתגבשים בענייננו, לא ניתן לקבוע כבר בשלב זה כי התביעה התיישנה, אך מנגד, ובדיוק באותה מידה, אין בנמצא נתונים המעידים על תחולתו של סעיף 8, ולכן לא ניתן לקבוע כי חל בענייננו החריג לתקופת ההתיישנות הרגילה.

בהתאם לכך, נראה כי מן הראוי שלא לקבוע בשלב זה עמדה נחרצת בסוגיית ההתיישנות, אלא להותיר את הדיון בה ובחריגים לה, לשלב העתידי של הבאת הראיות ובירורן.

מסיבה זו, גם לא ניתן לקבוע כעת כי המשיב פעל בחוסר תום לב ותוך הסתרת מסמכים ונתונים, או שתביעתו הינה טרדנית וקנטרנית.

המבקשים טוענים, כי במסגרת המרצת הפתיחה, לא הונחה תשתית ראייתית לכך שהמשיב הוא יורשו של אביו, ושאביו הוא יורשו של סבו, ובהתאם לכך, גם לא הוצגו ראיות לכאוריות לכך שלמשיב זכויות בנכסים נשוא התובענה. בנוסף, לטענתם, הגורמים הנתבעים הם יורשי יורשיהם של הנפשות הפועלות בתובענה, ולכן העובדות הרלוונטיות אינן מצויות בידיעתם האישית.